הסכם שכירות מוגנת, כשמו כן הוא, מעניק הגנה לשוכר באמצעות הקניית זכויות בנכס (אף על פי שאינו בעליו החוקיים). הסכם שכזה היה נהוג בשנים קודמות (בימים בהם הביקוש היה גדול מההיצע). על פי הסכם זה בעלי הנכס זכו לסכום חד-פעמי המכונה ”דמי מפתח”(כ-60% משווי הנכס בפועל). בתמורה לתשלום, הפכו השוכרים מצידם לדיירים מוגנים ונהנו מזכויות משמעותיות בנכס לתקופה ממושכת (תשלום דמי שכירות נמוכים במיוחד לאורך כל תקופת השכירות, כולל זכות להתגורר בנכס למשך כל ימי חייהם).
הסכם שכירות בלתי מוגנת מאידך הוא למעשה ההסכם המקובל כיום בישראל ובמדינות מערביות, המגדיר באופן מפורש את הזכויות והחובות הקיימות לכל אחד מהצדדים (משכיר או שוכר). בהסכם שכזה השוכר אינו נהנה מזכויות יתר, כאשר ההסכם כפוף לחוק הגנת הדייר (תשל”ב, 1972).
קיימת חשיבות עליונה לעריכת הסכם שכירות בלתי מוגנת בכל נכס באשר הוא, שכן באמצעותו ניתן להגן על זכויותיהם של המשכיר ו/או השוכר. כך ניתן להימנע מעוגמת נפש באמצעות הבנות המועלות על הכתב ומסדירות את כלל הנושאים ביחס לשכירות בצורה מפורשת – שחור על גבי לבן.
